בין רגע, המכונית הגיעה לתחנה הסופית, בלוק גדס הסמוך לכיכר דיזינגוף. הנחתי את כף רגלי על האספלט החם, שהיה לפתע עפר, הסתכלתי מטה על מכנסי הג'ינס שהוחלפו בחצאית פליסה מעבר לברך. הוצאתי את ראשי מהחלון ונשמתי אוויר של רוח חדשה, תרבותית. מרפסות סיפוני האונייה היו לבנות מאי פעם ומאוכלסות בעסקני הפועלים במקטורן ומגבעת לראשם. תהלוכת תזמורת ואבטובוסים נראתה באופק. "הלו, גברת, אני חוסם את הנתיב". הקול הקורא החזיר אותי בין רגע לתל אביב בשנות האלפיים. אנחנו לא בשנות השלושים, אנחנו בעיר שצמחה מהר מדי. בעיר שהצפיפות בה משתרכת על גריד שתי וערב שתוכנן ל-40,000 תושבים בכל כך דייקנות. בעיר בה הרגלי הצריכה ובייחוד התרבות דורשים יותר. אם היינו מקבלים את תל- אביב כדף חלק, מוכתם אך ורק מנוכחותם של מבנים ונקודות ציון? יש את המרחב הפרטי ויש כל- כך הרבה מרחב ציבורי.  ואם יום אחד היה השטח שלי ויום לאחר מכן שלך? אם יום אחד היה משמש לחתונת בת ראש העיר ויום לאחר מכן למפגש ילדות אחרי חמישים שנה? מעין חדר להשכרה, ממש מתחת לבניין שלי או שלך. ככה סתם, בין רגע.

סלון גדס בא להסתכל על המרחב כיחידה אחת, הוליסטית. יש את הבנוי ויש את שאינו; מרחב שלם שיכול להשתנות בכל רגע נתון בידי קהילה צפופה ומגוונת.