הפרויקט צמח מתוך השאלה כיצד נחתמים בילד סימני החלל בו גדל, ובאיזה אופן משבר משפחתי של גירושין שמשמעותו פירוק הבית המטאפורי, משפיע על האופן בו הזיכרון המרחבי מקודד. הפרויקט נסמך על מחקרים אשר הראו שמנגנון הזיכרון מושפע מהמצב הרגשי של הסובייקט בתהליך ההתקבעות של הזיכרון.
במחקר שערכתי ניסיתי למצוא את עצמת ההשפעה של המצב המשפחתי על זיכרון החלל הביתי, ביקשתי מבני משפחה שונים לערוך רישום של חללי ביתם מתוך הזיכרון. האם על הספקטרום הרחב שבין משפחה "נורמלית" למשפחה "קרועה" המושג "בית" ייתפס באופן שונה כשהיד הרושמת תפגוש את דף הנייר?
פיסות מידע גרפיות מידיות וראשוניות מראות שישנו הבדל בין ה"נורמלי" ל"קרוע". ה"נורמלי" נוטה להמשגה מלאה של המרחב הביתי בעוד אצל ה"קרוע" הטראומה מעוררת אינטנסיביות גרפית המשמשת ככלי ביטוי למה שמעבר למילים. היחס בין המרחב ותנועת יד-גרפית פותח ממד של עומק; ממד אקראי, חסר דפוס, פראי וראשוני, שקשור להיסטוריה הפרטית של הילד ולאופן בו התקבעה בזכרונו.