את המושג "חזית" ניתן להגביל למושג "פנים" – שניהם מעטפות או אריזות של תוך/פנים נסתר. מבעד לפרספקטיבה חיצונית אנו תופסים את העיניים, האף, הפה של הזולת, כלומר רק את הפרצוף החיצוני והאובייקטיבי שלו, ייצוגיות סובייקטיבית שאינה מלמדת כמעט דבר על העולם הרוחש של הנפש וממשק הרגש.
כמקבילה לפנים אני חושבת על החזית. שהיא חוצץ מפריד, קרום התוחם את הפרטי ומפקיע אותו מהמרחב הציבורי. אך מה משמעות החזית/הפנים המייצגות תרבות אחת – ישראלית, בעוד הפרטי החבוי מאחוריה פועם ונושם תרבות אחרת – רוסית.
החזית לכן אינה עוד רק חוצץ ייצוגי, אלא מטבעה הייצוגי פועלת כממברנה המאפשרת חשיפה, הצצה, גילוי והבנה של המרחב הפרטי (המוחבא). לפתע החזית מקבלת משמעויות של כליאה ושחרור – היא "נאלצת" להכיל את הקשר בין הרוסי והישראלי במרחב המקומי.
פנים 4: מה פתאום פנים
מה פתאום פנים? מבחינה מושגית הפנים הם צומת, קו תפר, משמעות לא סגורה, שלא ניתנת לגידור, מקום לא פתור. מבחינה פנומנולוגית, הפנים הם קודם כל סוג קריאה הבאה מהחוץ, קריאה הקודמת לכל תוכן מסוים, לכל מראה או היבט חזותי כזה או אחר. הפנים קוראים לי – לאני; באים אלי, פוגשים בי עוד בטרם עשיתי צעד ראשון, לפני שהתחלתי בהכנות לפגישה. הפנים הם צעד אחד קודם. הם אורח לא מתוכנן. הפנים הם פתאום צלצול בדלת. הם עצמם הפתאום, ואפשר להגיד גם, שהפנים הם פתאום של ה-מה. הפנים הם הפתאומה.
בהמשך גם נוכל לומר משהו כזה: "אמרנו שהפנים הם הפתאומה, אך למעשה מדויק יותר לומר, שהפנים הם הפתאום – מי, הפתאומי". חגי כנען
קטע מתוך הספר של חגי כנען , פנימדיבור, מתאר באופן מדויק את הגדרת הפנים – החזית. היא מפתיעה, היא לא מוגדרת, היא נראת אולי לרגע כחסרת משמעות, אך אם חושבים על זה באמת החזית היא בין המרכיבים העיקריים בתרבות ובייצוגיות הישראלית ועכשיו היא צריכה "לדבר ולשוחח" פנים כל כך שונה תרבותית.
מבלי שנשים לב, החזית הישראלית אפשרה לתרבות הרוסית להתקיים במרחב הישראלי – "הרוסיות" המשיכה את קיומה הפועם מאחורי התפאורה הישראלית ואולי זו אחת הסיבות שאותה "רוסיות" הצליחה לשרוד על ידי התבדלות מחופשת כזו שלהרגשתי הפכה לחרב פיפיות - הגיע הזמן להיחשף, אסור להתחבא, צריך לפרוץ את גבולות החזית ולאפשר לאורח להיכנס פנימה.