מבנים מזדקנים, מתבלים, ננטשים, נזנחים אבל יכולים גם לקום לתחייה ולזכות לעדנה מחודשת.

מחקרים מלמדים שגם מבנה הנבנה על פי תקינה ירוקה, יוכל לפצות רק אחרי כ-80 שנה על פגיעתו בסביבה (חומרים שנפלטים בהריסה, פינוי ושינוע הפסולת, שימוש בחומרי בנייה ועוד), כך שבניינים ומתחמים קיימים ששופרו והותאמו לתקנים בני קיימא יכולים להיות מקיימים יותר, לפחות בטווח הקצר ממבנים חדשים שהוקמו בהתאם לכללי הבנייה הירוקה.

 

הסטודיו דן בסוגית שיפוץ מקיים של מבנים מסוגים וטיפולוגיות שונות, כפלטפורמה להתמודדות עם בעיות בוערות בחברה הישראלית וחיפש את אותם מקומות בהם לקיים יש פוטנציאל בבריאת החדש.

 

כל אחת מהסטודנטיות בחרה את סוג המתחם לחידוש ואתר ההתערבות על פי תחומי העניין האישיים (מתחם בית חולים לחולי רוח / שכונות ומבני מגורים מוזנחים / שלד בניה/ תחנת כח מזהמת / חזיתות מבנים, ועוד) וניתחה בהקשר הרחב את הרקע לדעיכתו של המתחם, לרבות היבטים כלכליים, חברתיים, תרבותיים, פיזיים, סביבתיים, אקלימיים למול סוגיות של אחראיות חברתית, זמניות, זיכרון, שינוי תודעה ציבורית ומודעות ועוד.

הלימוד כלל דיון ביקורתי בשאלה מהו רטרופיט מקיים ומה הפוטנציאל הקיים במצאי המבנים הקיימים במרחב הישראלי.