“…One nowhere feels as lonely and lost as in the metropolitan crowd.”
(George Simmel in Kurt H. Wolff, ed., The Sociology of Georg Simmel (New York: The Free Press, 1950), 418.)
 

למראית-עין זה נראה שבעולם המודרני והסואן אין מקום בשביל להיות לבד עם עצמך. תמיד, בכל רגע,  מישהו נמצא ליד, מסתכל עליך, שומע. בעיר הגדולה האדם מקבל זכות לחופש ואנונימיות, הוא מחליט בשביל עצמו איך להתנהג, במה להאמין ואיזה חיים לחיות. הוא לא חייב לדעת מי השכנים שלו, אפילו בשמותיהם. העולם פתוח בשבילו במידה שהוא מרשה לו, ולא יותר מזה. אנחנו שבע מיליארד עוברים ושבים, ובו זמנית, שבע מיליארד זרים - זהו הפרדוקס של החיים בעיר הגדולה.   

עם התפתחות המגפוליסים לאורך ההיסטוריה, סגנון חיים האורבני נהייה מתבודד, מופנם ותחרותי יותר. התופעה הזאת מעמידה אולטימטום לתושבי העיר - להיות לבד או להיות חלק מהחברה. בעוד שטבע האדם אומר לנו להיות עם האחרים, הסביבה האורבנית מגדירה את החוקים שלה. ברגע שלא קיימת פלטפורמה משותפת שמאחדת אנשים ללא הבדלה לפי גיל, מעמד, צבע עור או מין, קשה לבנות קשרים מחוץ לסביבה של עבודה או בית. לעומת זאת, תכנון נכון של המרחב העירוני ושל השטח הציבורי בפרט יכול להשפיע ברבות על יצירה ושמירת הקשרים הללו.

בהקשר של "עיר גנים" של סר פטריק גדס, המורכב מבלוקי מגורים אינטימיים, תופעת הציפוף הגוברת והניכור שבא אחריה, מהווה אתגר והזדמנות ליצירת מקום אלטרנטיבי למפגש בין-אישי.

הפרויקט שלי מחפש את הנעלם מתוך המשוואה של צפיפות-חברה-אינטראקציה, שנמצא בתווך בין הפרטי לציבורי, בין "שלי" ל"שלהם".