ליפתא, אף אחד כבר לא גר שם. ואולי בעצם כן? האם אנחנו מפספסים משהו? האם החיים הם בכלל אשלייה? תחושת חיים מזוייפת, אשר עוברת ומטיילת וגורמת לנו, כאורחים, להאמין לה ולהיסחף אל הקסם המיוחד שלה. תוך כדי שאנו זוכרים, או לפחות מנסים לזכור את מה שכבר לא קיים. הרוח עדיין חייה ונמצאת שם. היא תמשיך להיות שם גם מבלי שאנחנו נהיה שם. ליפתא – פרוייקט של זיכרון קצת שונה, עם סיפור שלא באמת קיים, עם חיים הממשיכים להתקיים, אבל בעצם לא. ואיך אנו כמבקרים משפיעים על החלל ועל תחושת הזיכרון, והאם בכלל זה הפוך? החלל והזיכרון משפיע עלינו וגורם לנו לחוויה, קצת אחרת, מעורפלת ומערפלת, המסר אינו חד וחלק, והוא גורם לנו למחשבה ולתהייה של למה זה ככה בכלל? ומה בעצם היה שם לפני? האם יש לנו דרך לדעת? האם זה גורם לנו לסקרנות? עם איזו תחושה אנו יוצאים מהמקום? התשובה אינה חד משמעית. אז מי בעצם גר בליפתא?